ראו הוזהרתם! הסיפור שאני הולך לספר לכם אינו מיועד לכל האוזניים – במיוחד לא מתאים לבעלי נפש עדינה… על הפרשה, כוח הרצון וההשגחה הפרטית. ואיך אפשר לדעת אם אנחנו בדרך הנכונה או לא?
זהו סיפור אמיתי ומתועד שקרה בפסח תשע"ד. אריק אפריאט, יהודי מסורתי קנדי, נדרש לדילמה קורעת לב ושכל: מצד אחד, הוא היה יכול להשתתף בסדר פסח משפחתי, לפי מיטב המסורת של יהודי צפון אפריקה. מצד שני הייתה לו אפשרות להשתתף ב… טורניר פוקר! "מה אתה אומר?", אתם בטח חושבים, "לזה אתה קורה התלבטות? אתה לא מתבייש? לא דילמה ולא נעליים! האם יש בחירה בין תורת ישראל לבין, להבדיל, הימורים מטופשים ומשחק קלפים עלוב?" ברור, אתם צודקים – רק שעבור אריק, השאלה כן הייתה רלוונטית והוא הכריע לצד… טורניר הפוקר.
כאן, כל הנפשות הטובות מתמלאות בציפייה כנה שהאנקדוטה ההזויה הזו תסתיים בסוף ראוי ומאלף: שמר אפריאט ישלם על הביזיון שהוא ביזה את חגי ישראל! כל ה"דתיים" מקווים/ מאחלים/ דורשים שהוא יפסיד את הונו ואף ינודה ממשפחתו – שיקבל שכר הולם על הבחירה הרעה שלו, האיש הקטן הזה! שה' ישלם לו כגמולו, נו!
הבעיה היחידה היא שאריק זכה בטורניר והכניס לחשבון הבנק שלו את הסכום הזעום של לא פחות ולא יותר מ… מיליון דולר (ליתר דיוק: 1,081,184$ אבל מהם 80,000$ ביני וביניכם…)
אז רק שנייה, מה קורה כאן? איפה ה', איפה ההשגחה שלו, איפה השכר ואיפה העונש? מה עם "גומל לרשע – רע כרשעתו"?
ובכלל, כאן נשאלת השאלה: למה לספר סיפור לא מוסרי ולא ראוי מעל דפי ספר העוסק בפרשת השבוע? והתשובה: כי זו אחת השאלות המרכזיות בפרשתנו.
אכן, כשבלעם מבקש רשות מה' להתלוות לשלוחי בלק ונענה בסירוב חד משמעי (לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם – במדבר כב, יב) – הוא אינו מתייאש ושואל שוב עד שה' אומר לו: אִם־לִקְרֹ֤א לְךָ֙ בָּ֣אוּ הָאֲנָשִׁ֔ים ק֖וּם לֵ֣ךְ אִתָּ֑ם (במדבר כב, כ). גם אחרי הסיפור של האתון, ה' אומר לו מפורשות (פסוק ל"ה): לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים. מה שגורם לרש"י להביא את האִימְרָה המפורסמת: "בדרך שאדם רוצה לילך בה, מוליכין אותו" (מכות י:). משפט מחץ. מה אפשר להוסיף לקביעה הכה מפוכחת והעצמתית הזו? השגחת ה' תוביל אותך לאן שאתה רוצה, בהתאם לרצון שלך. נקודה. זה מסביר את הסכמת ה' למהלך בלעם אל בלק: אם אתה באמת רוצה ללכת, לך!
וזה מסביר גם את הזכייה של מר אפריאט הנ"ל כמובן. ה' אומר כביכול: אתה רוצה לשחק פוקר בליל הסדר? לך על זה! יודע מה? אני אארגן לך גם זכייה!
ברור שתובנה זו איננה גורעת מכך שכל אחד יצטרך, בסופו של דבר, לתת דין וחשבון על מעשיו. אבל הגישה הזו ממוטטת כמעט עד היסוד את האמונה הנאיבית לפיה הצלחה או אי הצלחה בעשייה שלי מהווה מדד אמין בשאלות קיומיות כגון: האם אני בדרך הנכונה או האם אני עושה את רצון ה'. כי למעשה לא משנה מה אני רוצה – הקב"ה (דרך השגחתו) יעודד אותי בדרכי שלי. אם הרצון שלי טוב – איזה יופי. וָלֹא – הלך עלי… פשוט ולעניין.
אבל למה שריבונו של עולם יחזק אותי בדרך לא טובה אם לא בחרתי נכון? ניתן לשער שה' מוקיר כל כך את הבחירה החופשית שלנו עד כדי כך שהוא כביכול מוכן להקריב ערכים חשובים למען מטרה עליונה זו. הוא רוצה לתת לנו בחירה, הוא רוצה שנִרְצֶה. שזה די מסבך אותנו: כי אם ה' מחזק כל ביטוי של הרצון שלי – איך אני אמור לדעת האם אני בכיוון הנכון או לא? אני עלול להאמין שאני בדרך הנכונה בזמן שאני הולך ומתרחק מהאמת!
אז מה עושים?
ישנו רק פתרון אחד אפשרי לתסבוכת הזו: אנחנו צריכים לוודא שהרצון שלנו מכוון ונכון – כי זהו הקריטריון החשוב היחיד, בפועל. אנחנו חייבים לרצות כמו שצריך, לנתח, לבדוק, לשקול ולהעריך את כל מה שאנחנו רוצים. לָמָה אנחנו רוצים את מה שאנחנו רוצים, לְשֵׁם מה? האם רצוני תואם את חוקי המציאות והתורה? האם בחירתי משרתת את המהות הפנימית שלי?
למותר לציין שמדובר במלאכת מחשבת שדורשת המון תשומת לב והשקעה. אציע כאן ממש בקצרה שני דרכים מרכזיות לבירור הרצון: מצד אחד, לימוד העקרונות הפיסיים והרוחניים של המציאות – כי הלימוד מרחיב אופקים וגם קובע גבולות גִּזְרָה נכונים. ומצד שני חשבון הנפש (דרך התבוננות או התבודדות) ותפילה שמבררים ומעדנים את כוח הרצון.
טוב, רק אם תרצו – כמובן…
המקור באצר כיפה: http://www.kipa.co.il/jew/pash/74/57660.html