הרגשתם פעם שהעבר שלכם רודף אתכם ולא מניח לכם? והאם העבר שלנו מכתיב את עתידנו? על הפרשה, העבר, ההווה, העתיד – והקשר ביניהם.
אני דווקא אוהב את הפסוקים הלא נוחים האלה שיש בהם סתירות פנימיות. כאילו שהפסוק קורא לי ואומר: חפש את המטמון… בפנים! בפרשה שלנו מצאתי את שאהבה נפשי, כי הפסוק השני באמת נראה כסותר את עצמו. ככה כתוב: וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל-פִּי יְהוָה; וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם.
מה, לא שמתם לב לסתירה? תקראו שוב: תחילת הפסוק מציין "מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם", ולעומת זאת סוף הפסוק מדבר על "מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם". בדיוק הפוך! אז מה מסתתר מאחורי ה"סתירה" הזאת?
קודם כל נמקד את הנושא. היום, קשה לייחס חשיבות רבה מדי לפשט הפסוק הזה. הרי התורה נצחית והיא באה להורות מסר עקרוני מעבר לזמן, לנסיבות ולמסלול המדויק מבחינה גיאוגרפית של בני ישראל בצאתם ממצרים. לכן אפשר וכדאי לראות את הפסוק הזה בפרספקטיבה רחבה יותר ולשים לב שגם אנחנו, היום, בסוג של מסע: לא המסע של בני ישראל במדבר אלא המסע של החיים שלנו. כולנו בדרך מהמצרים שלנו (מה שצר בנו והופך אותנו לעבדים של ההרגלים הישנים) אל עבר הארץ המובטחת של החלב והדבש, הרוחב והחופש.
מזווית ראייה זו, נוכל להבין את עומק הפשט:
נתחיל מהקטע השני: מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם. המסע הוא לפי המוצא.
לכל אחד מאיתנו יש מוצא, מקור ממנו אנחנו מגיחים אל העולם. העם, העדה, המשפחה – ובכלל – העבר שלנו, כל אלה נקודת המוצא שלנו לקראת החיים. לפני שיוצאים למסע, אנחנו חייבים לדעת מה המוצא שלנו, מה השורש. יש כאלה שמנסים להתנתק מהמקורות שלהם. לרוב, הניסיון הזה פתטי וכושל. תשאלו חלק מאבות הציונות החילונית שבחרו באופן מוצהר לנתק את עצמם מההיסטוריה של העם היהודי כדי ליצור זהות חדשה – הישראלי-יפה-הבלורית, חילוני, שלא רואה את עצמו כחלק מעם ישראל המסורתי. (ולא, הרצל עצמו לא נמנה עם הגישה הזאת – תקראו מה שיש לד"ר וייס לחדש בנושא בספרו המהפכני: הרצל – קריאה חדשה). בקיצור, הניסיון להצמיח זהות שלא שואבת ממקורות העבר לא מצליח ומשבר הזהות של "הישראלים החדשים" עֵד לכישלון העלוב הזה. מנגד, הנהירה הנוכחית אל המקורות, במוסיקה ובתרבות הישראלית בכלל, מבטאת את הרצון להתחבר מחדש אל העבר כדי לצמוח עם הפנים לעתיד.
גם במישור האישי כמובן – מי שרוצה להביט קדימה אל עתידו (מסעו) צריך לדעת קודם לכן להישיר מבט אל עברו-מוצאו. העבר שלי, גם אם חלק ממנו הותיר בי צלקות, הוא בעצם אוצר שמחכה שאגאל אותו. ומעניין לשים לב שבתהליך של קואצ'ינג קלאסי, השלב הראשון מתמקד בסיפור החיים של המתאמן, על מנת לצייר מפת תוצאות העבר שלו. אכן, ההווה שלנו הוא תוצר ישיר של הבחירות שלנו בעבר ולכן חשוב להבין מה הערכים והחסמים שהביאו אותנו עד הלום.
ומצד שני, בל נשכח שהעבר – על כל אוצרותיו הגלומים והחבויים – עלול להוות מקור לחסימות ולתחושת תקיעות בחיים. כבול ואזוק בחבלי העבר – איך אצור את עתידי? משקל העבר על כל חטאיו והחטאותיו עלול להכביד על מי שאני ועל מי שאהיה!
בדיוק כאן נחלץ לעזרתנו החלק הראשון של הפסוק: מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם. המוצא הוא לפי המסע. המסע העתידי שלי תלוי במוצא שלי כאן ועכשיו. או במילים אחרות: היום הוא המוצא של מחר. כי בכל רגע נתון, אני יכול לראות את עצמי חופשי ומסוגל לבחור את עתידי ולפתוח דף חדש. אני יכול לחשב את המסלול שלי לא (רק) לפי נקודת המוצא שלי אלא לפי הנקודה אליה אני רוצה להגיע. השאיפות שלי יכולות לעצב את הבחירות שלי ולהוות מעין חבל הצלה והכוונה שאני מותח בין ההווה לעתיד. גישה זו מזכירה מאוד את השלב השני של האימון האישי: בניית חזון עתידי המכתיב את הבחירות ואת היעדים שלי, דווקא היום.
התנועה הזו – ששואבת משורשי העבר על מנת ליצור הווה שיוליד עתיד של מימוש הכוחות הטמונים בנו – היא בעצם תנועת החיים. יאללה, מבט אחורה, וקדימה… להסתער!