(צילום: שאטרסטוק)
בטור הקודם התחלנו לדבר על "מחריבי הדייטים" – הגישות והמידות שהורסות את הזוגיות מראש. הזכרתי את הביקורתיות מבלי להיכנס לנושא באמת. הפעם הייתי רוצה להעמיק מעט בעניין כי מדובר באחד האסונות הגדולים בכל מה שקשור לדייטים.
אתחיל בסיפור מביש על עצמי. זכור לי שהלכתי, לפני כ-20 שנה, להופעה של מוסיקה יהודית, עוד בטרם הפכה לטרנד אופנתי. היה לי ממש כיף וכולם נהנו. התחושה הייתה מחתרתית, חדשנית ומהפכנית. הסתיימה ההופעה ואני, כל כולי מלא בחשיבות עצמית תהומית ומצויד בחוש ביקורת מחודד, ניגשתי אל האומן ואמרתי לו בטון של 'מבין עניין': "היה מדהים, כל הכבוד! רק חבל ש… ". אין לי מושג מה הוספתי. אבל הוספתי, אוי כמה שהוספתי… עד היום אני מתבייש. במקום להסתכל על מה שכן היה, על כמה המוסיקה והמעמד ריגשו אותי ואת הקהל וכמה המוסיקה הייתה איכותית – העדפתי להצביע על מה שלא היה. נכון, כדי לצאת ידי חובה, פרגנתי מעט אבל התמקדתי בעיקר במה שהיה חסר. בדיעבד, מאוד מצחיק אותי שחשבתי אז שאני אדם חכם, עוזר ותומך! אוי לה לאותה בושה…
כפי שכבר הדגשתי, "בעיית" הרווקות היא קודם כל בעיה "רגילה", אנושית ופשוטה. ביקורתיות של רווק כמוה כביקורתיות של כל אדם אחר. רק שבדייטים זה לא 'עובר מסך' ולא עולים לשלב הבא. אני שומע סיפורים על ביקורתיות יתר כמעט כל יום: ההוא שלא רצה להיפגש עם בחורה כי בתמונה "הידיים שלה גדולות מדי". ההיא שלא רצתה לצאת עם בחור שלא שירת בקרבי/ שלא סיים שירות מלא/ שלא היה בסיירת. ההוא שסירב להתחתן עם בחורה לא אקדמאית או ההיא שהפסיקה קשר בגלל שהגבר לא מספיק ג'נטלמן. יש לי עשרות סיפורים כאלה על גברים ונשים שבאים אלי כי הם באמת רוצים להתחתן אבל עוד לא הבינו את העיקרון הפשוט הבא: כמה שביקורת נראית לך חכמה – ברוב המקרים היא פשוט… לא. כי להתמקד במה שחסר, זה משחק ילדים. החיים מתחילים כשעושים זום אין דווקא על מה שיש.
אני לא מדבר על המקרים בהם ביקשו ממך לבקר או מצפים לדעתך הכנה. לדוגמא כשמשתדלים לשפר מצב קיים, כמו בתרגיל שהצעתי בטור הקודם או כשזו העבודה שלך, בבקרת איכות לדוגמא. אני מדבר על יחסי אנוש בחיי היום-יום והדייטים. כולנו חווינו סיפורי ביקורתיות כאלה על בשרינו. השאלה היא: מאיזה צד של המתרס.
בעצם, מאיפה באה לנו כל הביקורתיות ההרסנית הזו? לרוב מדובר במנגנון הגנה שנועד לתת לנו תחושת ערך. אני מבקר – משמע אני יותר טוב ממך, משמע אני קיים בכלל. יכול להיות שפיתחנו את המנגנון הזה כתגובה לסביבה משפחתית עוינת, יכול להיות שסיגלנו את התכונה הזו כתגובה לחברה משפילה בביה"ס. זה לא באמת משנה, העיקרון נשאר דומה: אנחנו מבקרים כדי לתת לעצמנו תחושת קיום – מזויפת ככל שתהיה. אין כיף כמו להסתובב עם פנקס ולחלק ציונים למציאות ולאנשים הסובבים אותנו. רק שזה מתכון בטוח להישאר לבד, תקועים בתוך השריון והבדידות של עצמנו. זה "אמצעי מניעה" בטוח להרוס כל פוטנציאל לחיבור עמוק עם המציאות והאנשים.
אז מה עושים?
דבר ראשון, הביקורתיות מופיעה לרוב בלבוש של "קול פנימי". כאילו מישהו בתוכנו לוחש או זועק: "תראה את הדבר הנוראי הזה/ תסתכלי על הדפקט ההוא/ תתמקד במה שחסר לבחורה הזו/ שימי לב לחסרונות של הגבר הזה." וכן הלאה. מכירים את המנגינה, נכון? אז פשוט תנמיכו לה את ווליום! כן, כן, פשוטו כמשמעו. תורידו לקול את הקול. תראו איך הדיבור הפנימי ההרסני הזה משפיע עלינו פחות כשאין לו נפח אקוסטי בתוך הראש.
עוד משהו: נסו את הדרך ההפוכה: תפרגנו – תסתכלו רק על מה שיש ולא על מה שאין. אתם יודעים, הקטע הזה של חצי הכוס המלאה, רבי נחמן וזה… אז זה עובד. זה נכון, זו הדרך. נקודה טובה ועוד נקודה טובה. מחקרים בפסיכולוגיה חיובית הוכיחו את זה מזמן. ככל שאנו מתמקדים במה שיש, אנחנו רואים יותר ויותר את היתרונות והם מתחילים לבלוט. זה גם יותר מושך ונעים. תמיד יותר כיף בנוכחות אנשים מפרגנים. אפשר לתרגל את הגישה הזו כל יום עם החברים, הדייטים, המשפחה וכו'.
ונקודה שלישית למחשבה, לא פחות חשובה: הביקורת מתחילה מבפנים. הרבה מהביקורתיים חיים בביקורת עצמית מתמדת וקטלנית. לא רק אחרים זוכים לביקורת שלהם, אלא גם הם עצמם. יום יום, על בסיס קבוע. זה לא מקום טוב להיות בו. אז אפשר וכדאי להשתיק את הקול שכל הזמן בא לבחון את עצמנו ולהוציא אותנו לא מספיק טובים. הגיע הזמן לפרגן לעצמנו. מגיע לנו. ואולי אחרי שנפרגן לעצמנו, יהיה לנו קל יותר גם להתחיל לפרגן לאחרים.
פורסם במקור באתר "סרוגים"