כולנו שואפים לכל מיני אידאלים. משחר ילדותנו, יש לנו חלומות, רצונות, חזונות. להיות כבאי, אחות, מורה, סופרמן או וונדרוומן, לחיות באושר… זוכרים? בין החלומות האלו, נמצאים כמובן, כמעט אצל כולנו – חיי משפחה מאושרים: אהבה, תקשורת, זרימה, צחוקים, ילדים ושמחה
—
ואז… אנחנו פוגשים את המציאות. ליתר דיוק, היא פוגשת אותנו. חזק. פרונטלית, ישר לפנים. רצינו א' וקיבלנו ב', שלא לומר, ג' או ד' … כל מיני חלומות מתרסקים ומתנפצים לרסיסים על סלע המציאות הקשוחה והחיים מלמדים אותנו שחלומות לחוד ומציאות לחוד. בת 28 ועדיין לא נשואה… בן 31 ועדיין ללא ילדים…
ומה קורה כשהמציאות נושכת בצורה כה אכזרית? אנחנו מבינים שאנו זקוקים להגנה, שהחיים זה לא פיקניק או משחק ילדים ולכן כדאי להצטייד באמצעי הגנה. עבור המון אנשים, ההגנה הזמינה והטובה ביותר נגד הכאב הנוצר בין מה שציפינו למה ש'קיבלנו' היא הצִינִיּוּת. "נו, אני הרי ידעתי, לא ציפיתי באמת. בכלל, מי אמר לכם שאני מצפה למשהו!?" – אומרים בדכדוך הציניים.
כי מול סבל האכזבות, אנו מעדיפים להתכסות בעור של פיל על מנת שלא לחוש את כאב. בהתחלה, עוד מצפים בסוד, עמוק בפנים, למימוש החזון עד שבשלבים הסופניים, אנחנו יכולים לשכוח שאי פעם בכלל רצינו וקיווינו. אז נולד לנו האדם הציני. המבוגר המפוקח שראה הכל, שמע הכל, הרגיש הכל ויודע יותר טוב מכולם. "יהיה רע" היא הסיסמא שלו – "לא התאכזבתי ולא אתאכזב כי מראש – אין לי תקווה."
רק שהגאון הזה שוכח משהו: אי אפשר לכבות לגמרי את מנוע התקווה. מדי פעם, היא צצה לה משום מקום, בחג כלשהו, בארוחת שבת, באירוע או סתם כך באמצע הלילה. היא תוקפנית במיוחד בתקופת החגים, בפסח ובימי ההולדת שגורמים לשנים העוברות להישמע כמו תקתוק של שעון זדוני. "איפה אני ואיפה רציתי להיות?" – זועקת התקווה בקול דואב…
זה לא עובד
לא, אסטרטגיית הציניות אינה טובה, בלשון המעטה. כל הקטע הזה של ה"פחחח… עזוב, לא מאמין בזה ולא בזה ולא בכלום. טיפול לא יעזור לי, עזוב אותי מסדנא, אין פתרונות קסם, כולם קשקשנים, שקרנים, ובסה"כ טוב לי וכו'" – לא באמת עוזר ולא מקדם אותנו לשום מקום. הציניות רק מעכבת תהליכים. היא ממיסה את הכאב לכמה רגעים – וכשהוא חוזר, הוא רק התעצם ביתניים.
רווקים ורווקות רבים מעדיפים להסתיר ולסתור את שאיפותיהם לחתונה, לגנוז אותן מתחת שכבות עבות של ציניות – רק כדי לסגור את פצע הכאב הנפער בין הרצוי למצוי. הם הופכים לציניים, מרירים ופסימיים. במצב הזה, הם מאבדים את האמונה בטוב, משליכים על מציאות מתוך עולמם הפנימי הקודר ומייחסים כוונות שליליות לכל אדם/ עשייה/ דייט/ שדכן/ מטפל/ סדנא/ רב/ קרוב משפחה/ ספר/ תפילה וכו'.
אז מה עושים?
קודם כל, כדאי שנבין אחת ולתמיד שציניות כהשקפת עולם וכגישה לחיים רק מזיקה לטווח הארוך – היא הופכת אותנו לחסרי אמונה בטוב, עצובים ומדוכאים. יחד עם זאת, צריך לדעת שאי אפשר לחיות בלי הגנות בכלל. לכן אפשר להבחין בין ציניות לבין שימוש ספורדי בקורטוב של אירוניה, טיפת סרקזם או חופן גדוש של הומור עצמי. זה לא אותו דבר: ציניות מביעה פסימיות וחוסר אמון, ולעומתה אירוניה בריאה מביעה שעשוע ושחרור. ההבדל ביניהן הוא ענין של מינון נכון וכוונת הלב.
מבחינה חברתית, עדיף להיות מוקפים באנשים מאמינים וחיוביים, זה מטהר את האווירה, נותן השראה, משרה רושם שמח על הנפש ומוסיף כוח ואנרגיה. כדאי לחפש אנשים אופטימיים שלא יורידו לכם את האוויר מהמפרשים בכל רגע. ככל שנהיה בעצמנו אופטימיים יותר, כך נפגוש אנשים דומים גם כן. זה מעגל קסם חיובי שאפשר להשתמש בו בחיים בכלל ובדייטים בפרט.
בנוסף, הבה נזכור ש"בתוך כל אדם ציני מסתתר אידאליסט מאוכזב", כדברי הסטנדאפיסט האמריקאי ג'ורג' קרלין. שווה תמיד לחפש את האידאלים המסתתרים מתחת לשכבת הציניות כדי להתמקד בהם.
עדיף לחזור לאמונה, לתמימות ולאידאלים. כמובן, בצורה מבוקרת, בחכמה, בבגרות ובטוב טעם ועם הגנות בריאות. כשעולה בנו תגובה ספונטנית עוקצנית, פסימית ורעילה, אפשר לנשום נשימה עמוקה, לחשוב על מה הציניות הזו באה להגן ולחפש דרך נעימה, אופטימית ומעצימה להביע את הרצון האמיתי השוכן פנימה. תכל'ס, גם אם לפעמים זה כואב, אין מנוס מלהאמין בחיים אם אנחנו רוצים ליהנות מהם באמת.
פורסם במקור באתר "סרוגים"