פתרון בעיית הרווקות – בידינו?

רווקות מאוחרת…
תמיד רציתי לכתוב מאמר שבו אוכל לשתף את מה שלמדתי על הנושא המורכב הזה, אחרי שנים של עיסוק בתחום בתור מאמן אישי ומטפל.
אני שמח שזכיתי לכתוב מאמר כזה בספר "משפחה – מפעל חיים" בהוצאת ידיעות אחרונות. קראתי למאמר: "פתרון בעיית הרווקות – בידינו?"
אם הנושא נוגע בכם ו/או מעניין אתכם, בבקשה.
ואם אזכה שאפילו קורא אחד יקבל עזרה או תקווה ע"י קריאת המאמר, ארגיש שמחה וסיפוק אינסופיים…
—
פתרון בעיית הרווקות – בידינו?
אהרן דרמון
מרצה, מטפל, מאמן אישי וזוגי וראש קהילת בית כנסת כורזין בנחלאות

לפני כעשר שנים זכיתי להקים בית כנסת בשכונת נחלאות בירושלים. הרעיון היה לחבר ספרדים ואשכנזים בתפילה שמכבדת את כל העדות ודוגלת באהבה ובאחדות בלי אחידות, הלכה למעשה. בתור עולה 'חדש' (עשרים וחמש שנה ביני וביניכם, מה הם?), היה לי זר ומוזר שממשיכים בארץ בנוהג התמוה של ההפרדה בין 'אַחֵינוּ' בני עדות המזרח לבין 'אַחֵינוּ' בני ארצות אשכנז. אם כבר אחים, חשבתי לתומי, למה שלא נתפלל יחד, כיאה למשפחה חמה ואוהבת? בחסדי ה', הרעיון תפס, ובית כנסת "כורזין" הפך במהרה למוקד משיכה לצעירי השכונה. לא צעירים בני 15-20 אלא יותר בכיוון 25-35.
יום בהיר אחד, בעיצומו של קידוש המוני בשמחת תורה, כשעשרות מתפללים ומתפללות משוחחים להנאתם ותוך כדי שאני מודה לה' על הזכות לעמוד בראש קהילה כל כך מגוונת ועוצמתית, אחד המתפללים בישר לי בלחש: "נו אהרן, תראה מה עשית: יצרת ביצה חדשה…" לא אקח קרדיט על הכבוד המפוקפק כמובן, אך לא אכחיש שנחלאות אכן נחשבת לביצה המושכת הרבה רווקים, שחלקם הגדול פוקד את שערי "כורזין". בבית הכנסת שלנו חיים ומתפללים ביחד ובשלום ספרדים ואשכנזים, משפחות ותיקות, משפחות צעירות, ילדים וגם הרבה רווקים ורווקות. כך שלמעשה, בעשר השנים האחרונות אני חי ונושם את הביצה הירושלמית. ומכיוון שבמקצועי אני מאמן, מטפל אישי ויועץ זוגי ושאחד מתחומי ההתמחות שלי הוא הכנה לחתונה, נושא הרַוָּוקוּת המאוחרת מוכר לי מבחוץ ומבפנים, במרחב הציבורי ובמרחב האישי (מאוד).
מה הבעיה?
ובכן, הרשו לי להניח את הפוליטיקלי קורקט בצד לכמה רגעים (הרי הוא בטח עייף אחרי כל השעות הנוספות שהוא עושה בימינו) ולומר בפשטות: מדובר ב'בעיה'. לא כי אני שופט חלילה אלא פשוט כי אני רואה ושומע את כאבם ואת זעקתם של רווקי הביצה בעצמם. רובם ככולם סובלים מהמצב ומחפשים פתרון. כשחוזרים אל ה'פשט' ולהגדרה המילולית במילון, מגלים ש'בְּעָיָה' היא: "עניין מסובך, מעיק או בלתי נעים הדורש פתרון; קושי". מקור המילה הינו בארמית – "בָּעֵי": שואל, מבקש, דורש. בְּעָיָה, אם כן, הינה קושי המבקש פתרון. לפי הגדרה פשוטה זו, ברור כשמש בצהריים שיש כאן 'בעיה', יש קושי שמבקש ואפילו זועק לפתרון. אני רואה את המועקה בעיניים של הרווקים והרווקות שאני מכיר (ואני מכיר לא מעט), אני שומע את זה יום יום בחדר הטיפולים והאימונים שלי, אני חווה את זה בבית הכנסת ואני חש את זה במה שאומרים לי ובעיקר במה שלא אומרים לי. אין זה אומר שתקופת הרווקות היא סבל אחד ארוך ומתמשך או שהיא ריקה מכל תוכן חיובי. יש בתקופה זו המון נקודות אור, הזדמנויות, חברויות, חיפושים רוחניים ונפשיים, בירורים, חידודים, תפילות וגילויים. יש גם הנאות ושמחות. אבל לא ניתן להכחיש את שאני רואה בבירור: יש גם קושי רב, גם אם מספר רווקים (קטן למדי אך לעתים קולני במיוחד) לא יסכימו איתי.
אכן כן, בעיית הרווקות המאוחרת במגזר קיימת (אם כי לא חמורה כפי שנדמה לפעמים ) וכואבת. רבים וטובים מאמינים וטוענים שהתופעה היא סוג של 'גזרה משמיים' ושכתוצאה מכך אין הרבה מה לעשות בנידון. בעיניי, תפיסה זו אינה עולה בקנה אחד עם התפיסה היהודית של המושג 'אמונה', לא מפגינה הגיון בריא (כי זו טענה שאי אפשר להכחיש אך גם לא להוכיח) ובעיקר לא מקדמת את פתרון התופעה. הרי אמונה בה' אינה סותרת לקיחת אחריות אלא להפך. היטיב לבטא זאת הרב קוק באומרו: "אחד מהיסודות של התשובה, במחשבתו של האדם, הוא הכרת האחריות של האדם על מעשיו, שבא מתוך אמונת הבחירה החופשית של האדם […] ובזה הוא מברר לעצמו את חופש רצונו ועוצם יכלתו על סדרי חייו ומעשיו". לכן בעיניי השאלה המרכזית אינה "האם פתרון בעיית הרווקות בידינו?" אלא: "מה אנחנו יכולים לעשות בפועל כדי לפתור בעיה זו?"
שורש הבעיה
מה מקור ה"בעיה"? בשביל רוב רובם של הרווקים והרווקות, הנחת היסוד היא שחיים זוגיים, הבאת ילדים ובניית משפחה מהווים הגשמת יעוד. ולא בכדי. זהו הדבר הכי טבעי והכי מתבקש בעולם. לא משנה מה מנסה לטעון החברה המודרנית בה אנו חיים – זוגיות ומשפחה טבועים בתוכנו, הן מבחינה פיזיולוגית והן מבחינה פסיכולוגית. "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים: 'לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ, אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ'" – אומרת התורה, וממשיכה: "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד". התלמוד מוסיף את הקביעה החמורה הבאה: "כל אדם שאין לו אשה – שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה". כך טבע הבורא בעולם שברא: כל דבר חי רוצה מטבעו להתפתח ולהוציא אל הפועל את הכוח הטמון בו. וכשדבר חי לא ממצה את היכולת הזו – הוא סובל ונובל. יש פוטנציאל באדם למצוא את השתלמותו על ידי זוגיות, הקמת משפחה והבאת צאצאים. כשזה לא מתאפשר, מסיבה כלשהי, יש סבל. מקור הבעיה הינו אם כן עצם טבע בריאת האדם שנועד לזוגיות ולמשפחתיות. אי מימוש היכולת הזו יוצר פער קשה בין המצוי לרצוי המסב צער רב.
אולם אם כל כך טבעי להתחתן, למה לא כולם מתחתנים בגיל צעיר וללא עיכובים?
חלק מהמתבוננים בנושא מצאו לבעיה זו כל מיני סיבות סוציולוגיות, כלכליות, רוחניות או דתיות. אלה יאשימו את החברה המודרנית שזנחה ערכים כמו 'משפחה' לטובת חופש הפרט או מעמד האשה, אלה יצביעו על ההפרדה בין המינים מגיל צעיר הנהוגה בציבור הדתי ואחרים יאמרו שבמדובר בעונש על חוסר הצניעות או על בעיות ב'שמירת נגיעה'. יספרו לנו שזה עניין כלכלי בכלל או תוצר נלווה לעזיבת הדת. אפשר למצוא ולהמציא הרבה סיבות כאלה ואחרות, הגיוניות יותר או פחות. המסקנה הסמויה של רבים מההסברים האלה היא שהבחירה החופשית של האדם הופקעה ממנו ושאנו נשלטים ע"י גורמים חיצוניים שמעכבים את הנישואין. לעניות דעתי, עיקר הקושי – ועיקר פתרונו – נמצא במרחב הפנימי האישי של האדם הפרטי. נכון שבאופן כללי קשה להתחתן היום יותר מבעָבָר אבל עדיין ההחלטה להתחתן הינה אישית מאוד ותלויה בעיקר במה שמתרחש בתוכנו.
המרחב שבתוך הנפש
אנחנו בדרך כלל מנוהלים על ידי מנגנונים פסיכולוגיים שקובעים את מי שאנחנו בפועל, מבחינה מנטלית, רגשית והתנהגותית. כולנו סוחבים התניות פנימיות שמכתיבות לנו מה לחשוב, מה להרגיש ומה לעשות. נדמה לנו שאנחנו חופשיים לגמרי אבל למעשה תבניות אלו מגבילות את החירות שלנו להיות מי שאנחנו מסוגלים להיות ולממש את הפוטנציאל שלנו.
דפוסים אלה מופיעים בשלושה רבדים:
1. במחשבה: אמונות מגבילות ותפיסות לא נכונות וכן חוסר ידע ואי הבנה של מושגים.
2. ברגש ובמידות: חסימות רגשיות או מידות לא מאוזנות.
3. מבחינה מעשית: הרגלים התנהגותיים לא אפקטיביים או עשייה שאינה תואמת את המטרה.
במישור המחשבתי, תפיסות שגויות ואמונות מגבילות לא מאפשרות יצירת זוגיות בריאה. אדם שאימץ לעצמו אמונות לא מציאותיות או שגויות מוטעות לגבי מושגים כמו 'זוגיות', 'משפחה', 'חופש', 'אהבה', 'אינטימיות', 'גבר', 'אשה' וכו' – יתקשה מאוד להתחתן. לא יעזור עוד דייט ועוד שידוך – כל עוד הוא לא ינקה את האמונה המגבילה, כל בן זוג פוטנציאלי יִפָּסֵל אוטומטית במוקדם או במאוחר. קחו לדוגמא אדם ש'למד' מהסרטים ההוליוודיים שזוגיות חייבת להיות רומנטית למכביר, מתובלת בהומור משובח ונטולת מחלוקות… מה תהיה תגובתו כאשר יגלה שבמציאות, כבר בתקופת הדייטים עשויה הזוגיות להכיל גם רגעים 'אפורים', שלא תמיד הכל וְרַדְרָד ומתקתק ושייתכנו גם חילוקי דעות עמוקים בין בני זוג?
גם אם התפיסות והאמונות לא מעוותות לחלוטין, הרבה רווקים ורווקות פשוט חסרי ידע בסיסי ביותר בזוגיות ותקשורת. נכון שאין חכם כבעל הניסיון, אולם כיום יש שפע של ספרים, הרצאות וסדנאות שיקצרו את עקומת הלמידה וימנעו הרבה אי-הבנות, מתיחויות וריבים.
במישור הרגשי-מידותי, בואו נהיה כנים ובמחילה מכבודכם: כולנו קצת 'דפוקים'. רובנו פיתחנו מאז הילדות מגוון מנגנוני הגנה שבאים לידי ביטוי ברגשות לא מאוזנים או במידות לקויות. אחד יְפַתֵּחַ מנגנון של ניתוק רגשי כדי לא להתמודד עם קשיים וכאבים. אחת תפגין ביקורתיות עוקצנית והרסנית בתגובה לחוויות טראומתיות מהעבר. יש את העצובים והמדוכאים, הכעסנים, הקנאים, העצבניים, חסרי הטָאקְט, אלה שאין להם בטחון עצמי ואלה שיש להם יותר מדי בטחון עצמי, הציניים, החַרְדָתִיִּים ואחוזי הפחדים, הציניים והאגואיסטים ועוד ועוד… כל המידות הלא רצויות האלה, המאופיינות בחוסר איזון בתפקודן, פוגעות בהיווצרות הזוגיות. אם אני מפחד מכל דבר – איך לא אפחד מחתונה? אם אני מבקר כל מה שזז – איך לא אבקר את הבחורה שאני יוצא איתה? אם אני כעסנית – איך לא אתעצבן על הדייט שלי? אם יש לי נטייה להִתְקַרְבְּנוּת או לאלימות – איך אצור מערכת יחסים בריאה, נינוחה וטבעית? כללו של דבר: בעיות רגשיות אישיות יוצרות בעיות בזוגיות או עלולות למנוע זוגיות בכלל.
במישור המעשי, קצת מביך אותי כל פעם שאני פוגש רווק שטוען שהוא 'עושה הכל' כדי להתחתן… ברוב המוחלט של המקרים, אני מגלה שהאסטרטגיה המעשית והפעולות לא תואמות את הרצון. הרבה רווקים מגיעים אלי כי "קשה להם לקחת החלטה", למשל. אז מה הפתרון שהם מאמצים? לצאת לעוד דייט, לחכות לארוחה הבאה, לשיעור הבא. אולי משם תצא הישועה… הם כנראה לא לוקחים בחשבון שלפי 'פרדוקס הבחירה', ריבוי אופציות רק מגביר את הקושי בהחלטה. אז אולי הגיע הזמן דווקא לצמצם אופציות ולא להרחיב אותן? אני פוגש הרבה בנות שאומרות לי שהן רוצות בעל רציני, לומד תורה ("עם ציציות"), ובד בבד מתלבשות או מתנהגות באופן שלא קורץ לאף 'דוס' מצוי. אני מכיר רווקים ורווקות שמבקשים מישהו יציב אבל בעצמם חיים ללא התחייבות וללא מסגרת, או חבר'ה שלא מקבלים הצעות לדייטים אבל לא מוכנים לשמוע על שדכניות ("כי ניסיתי פעם והיה נורא ואיום"). לצערי, רבות הדוגמאות אבל העיקרון מאוד דומה: אין הלימה בין הרצון לעשייה.
זה מזכיר לי תקופה כלכלית מאוד קשה שעברתי בחיי. התחננתי לשגשוג כלכלי בשיא הרצינות והכנות – אך סירבתי בכל תוקף להשתמש באמצעי פרסום ושיווק. תתפלאו, אבל זה ממש לא עבד טוב…
כשרוצים משהו – יש תמיד מחיר שצריך לשלם עבור הדבר המבוקש. חז"ל אמרו בפשטות: "אמר רבי יצחק: אם יאמר לך אדם: 'יגעתי ולא מצאתי' – אל תאמין, 'לא יגעתי ומצאתי' – אל תאמין, 'יגעתי ומצאתי' – תאמין". הרבה אנשים עושים את המעשים הלא נכונים כדי להשיג את מה שנדמה להם שהם רוצים. הם מתאמצים מאוד ועובדים קשה אך הכיוון לא נכון והם לא מצליחים להבין מה לא בסדר. כדי לצאת מהלוּפּ ההרסני הזה, הכלל הוא די פשוט: כשהמצב תקוע, צריך להעז ולצאת מ"אזור הנוחות" (אפילו אם לא מרגישים בחוץ בנוח בכלל), להפשיל שרוולים ולהיות מוכנים לעבוד קשה ובלי רחמים עצמיים – על מנת להתאים את המעשים לרצון.
זאת ועוד – יש גם שורש לתופעות הנ"ל, והוא נמצא במישור האֱמוּנִי-רוחני: אנו חיים בדור שסובל מאובדן המשמעות. הייתי מדייק ואומר: אובדן האמונה בכלל. אובדן האמונה באלוקים המכוון אותנו לחיים אידאליים. אובדן האמונה בעצמנו – ביכולת שלנו לתקן את דרכינו וליצור עולם טוב יותר. אובדן האמונה שאנחנו משמעותיים ושחיינו שווים משהו. רבים הם אלה שאיבדו את האמונה בטוב וביכולתנו להשפיע ולעשות טוב – והטוב הזה מתחיל בבניית תא משפחתי, ונמשך משם לקהילה, לעם ולעולם. אדם שלא מייחס משמעות לחייו, שלא מאמין בשליחות שלו עלי אדמות ולא מחובר לייעוד הפנימי שלו – יחיה בסוג של דכאון (מאוד מצוי) ויתקשה להקים משפחה. מה תופס את מקום השליחות, התום והאידיאלים? ציניות מלאת ארס שמטילה ספק והורסת כל חלקה טובה. מיטיב לבטא זאת ג'ורג' קרלין, קומיקאי אמריקאי: "בתוך כל אדם ציני מסתתר אידיאליסט מאוכזב".
בעיה של רווקים?
אני חייב לומר שמעולם לא שוחחתי עם רווק או רווקה יותר מכמה דקות מבלי לגלות שקיימת אצלו או אצלה בעיה תפיסתית, רגשית או התנהגותית הטעונה טיפול כזה או אחר. מאידך, מעולם לא פגשתי אדם נטול בעיות משמעותיות (כולל האדם שאני פוגש כל בוקר במראה, כמובן). מנקודת מבט זו – אין שום הבדל בין בעיית הרווקות המאוחרת לבין בעיות כלל-אנושיות: כולנו סובלים מחוסר בטחון עצמי, מחוסר מיקוד, מכעס, שנאה, קנאה ותחרות, כולנו מוקפים בפחדים ועוד כל מיני מַרְעִין בִּישִׁין.
בעיניי זו הבשורה הטובה ביותר לרווקים ולרווקות: בעיית הרווקות היא בעיה כמו כל שאר הבעיות וניתן להתייחס אליה בצורה רגועה ונטולת מתח מיותר. כולנו בני אדם, נשואים או לא. אנחנו באותה סירה וכדאי להפסיק להתבייש בבעיות שלנו, כדאי לחדול מהתדמיות של שלמות מדומה שאנחנו מנסים לשדר. על כולנו מוטלות הזכות והחובה להסתכל פנימה על הבעיות שלנו ולהחליט באומץ שאנחנו נטפל בהן, שנפסיק לתת לתת-מודע שלנו לעשות בנו כבשלו. עלינו להיאבק על החירות שלנו בעוז ובאומץ לב. כל אחד והקצב שלו, כל אחד והאתגרים שלו, אבל די עם התירוצים והמַסֵּכוֹת – בואו נחזור כולנו, ללא הבדל מגדר, גיל או סטטוס, לאמירתו הכל כך משמעותית של רבי נחמן: "אם אתה מאמין שיכולים לקלקל תאמין שיכולים לתקן".
יש היום שפע של מחקרים, תובנות וכלים המאפשרים לנו לתקן את המעוות שבתוכנו: פסיכולוגיה חיובית, טיפול בטראומות, אימון אישי, NLP, דמיון מודרך, לוגותרפיה, EFT, CBT וכו'. הכל כאן ומה שנשאר לנו לעשות הוא לקחת אחריות, להעז להתחדש, ללמוד, להתאמן ולתרגל בעקשנות ובעקביות. ברוב המקרים, "ניסיתי וזה לא עזר" אינו אלא תירוץ פתטי במיוחד שנשלף על ידינו כדי לעזור לנו לשקוע בעצלנות ובדיכאון.
אין הדבר תלוי אלא בי
בעיית הרווקות היא בראש ובראשונה אתגר נפשי ולכן היא ניתנת לטיפול ולתיקון. כשמפסיקים לפטפט ומתחילים לעבוד על המידות, כשמפסיקים להאשים את ההורים, המחנכים, הרבנים, המטפלים, השדכנים, הדתיים, החילוניים, מערכת החינוך, הפסיכולוגים וכמובן את אלוקים בכבודו ובעצמו – מגלים שעל ידי עבודה פנימית יש… תוצאות! זה לא קסם, זה לא נס, זה לא סגולות. "יגעת ומצאת". מבחינתי, אין יותר שמחה מלראות "מעוכב חתונה" שעובד על המידות שלו, משחרר מנגנונים תקועים ותוקעים, מתייגע מבצע שינויים משמעותיים בחייו ו… שולח לי הזמנה לחתונה!
היהדות דוגלת בבחירה חופשית ובתיקון העולם והמידות. אם לא הייתה לנו בחירה חופשית, הבקשה לתיקון שמהווה את אבן היסוד של היהדות כולה – לא הייתה הגיונית כלל וכלל. עלינו להבין ולהפנים שמטרתנו בחיים היא לשפר את המצב הקיים בתוכנו וסביבנו. במישור האישי, מרחב התמרון הרבה יותר רחב גדול ממה שאנחנו רגילים לחשוב. התכונות שמקשות על יצירת זוגיות יושבות לנו בנקודה העיוורת של הנפש ואין ברירה אלא להיפטר מהן – ויפה שעת אחת קודם. יש שיקראו לתכונות כאלו "אופי" אבל אני מעדיף לכנות אותם "הרגלים מחשבתיים ורגשיים" – כי אני מאמין שזו לא גזרה משמיים אלא קושי שניתן להתגבר עליו. כשאני מזהה מנגנון נפשי שהורס כמעט כל סיכוי לזוגיות אצל בן אדם שיוצא לדייטים, אני יודע שהבחור או הבחורה עובדים על "פול גז בניוטרל". הם לא צריכים ללמוד על "מה עושים בדייטים" או , על צילום תמונות מחמיאות או לחכות להצעה הבאה – עיקר המאמץ שלהם צריך להיות מופנה קודם כל לשיפור הרגלי החשיבה, הרגש וההתנהגות.
לסיום
בעיניי – אין הבדל מהותי בין בעיית הרווקות המאוחרת לבין בעיות אחרות. יש עיכובים בהתפתחות בכל תחום ובכל שלב אפשרי. וזה לא במקרה: הבורא נתן לנו עולם לא מושלם בכוונה – על מנת שנשלים אותו בעצמנו. כמו שנאמר: "אשר ברא אלוקים ועשה" אין כתיב כאן, אלא "אשר ברא אלוקים לעשות", לומר שהכול צריך תיקון. לכן אנחנו כאן: כדי למצוא פתרונות ולגשר בין המצוי לרצוי על ידי עבודתנו.
יש בעיה של רווקות כמו שיש בעיה של זוגות צעירים שלא יודעים איך בונים זוגיות, כמו שיש בעיה של שחיקה אצל זוגות מבוגרים או בעיה של פיחות ערך המשפחה בחברה הישראלית. יש בעיית חוסר בטחון עצמי, כעסים או חרדות כמו שיש בעיה של פרנסה, בדידות או חינוך ילדים. למעשה, כל תופעה של חוסר מימוש הפוטנציאל הגלום במציאות עונה להגדרה "בעיה".
הנקודה הקובעת היא לא הבעיה אלא התגובה שלנו אליה, או במילים אחרות – כמה אנחנו לוקחים אחריות על האתגר והדרך בה אנחנו מתמודדים איתו. אומר על כך הרב קוק זצ"ל: "המחשבה שהאושר תלוי במה שהוא חוץ ליכולתו של האדם, ממה שהוא חוץ להווייתו וחוץ לרצונו – מחשבת פיגול הוא, רשעות וסכלות היא מרופדת". וגם: "והוא [האדם] בא להכיר את הטוב האמתי של ההצלחה הגמורה שאינה תלויה כי אם באדם עצמו, ולא בשום תנאי חיצוני, והוא רק הרצון הטוב".
שמעתי בשם הרב בידרמן, דרשן חרדי מפורסם: "העולם חסר ויטמין B. נכון, העולם צריך ויטמין 'בי'. : עלינו לקחת אחריות ולדעת ש'אין הדבר תלוי אלא בי' ". בעיית הרווקות גם היא – תלויה בכל אחד מאיתנו. גם הפתרון.