תומאס אדיסון (1847 – 1931) היה ממציא ואיש עסקים אמריקאי דגול. הוא המציא ופיתח מוצרים רבים ששינו את פני העולם כמו הנורה החשמלית, הפונוגרף, הטלגרף ועוד. מטבע הדברים, רבים רצו לעבוד בחברת איש דגול ומוצלח שכמותו. היות והוא, מצידו, רצה לעבוד רק עם אנשים מאוד אינטליגנטים, אדיסון פיתח מבחן קבלה ידוע לשימצה שמעטים מן המעטים ידעו לענות לשאלותיו הקשות (לדוגמא: "היכן ים סרגסו? מי היה לאונידס? מי גילה את קרני הרנטגן?" וכן הלאה). האגדה מספרת שלפני תחילת הראיון, הוא היה מביא מרק, כשמלחיה הייתה מונחת על השולחן. כל מי שהעז להוסיף מלח לפני שהוא טעם את המרק נפסל מיד. וכי למה? מה הקשר בין הוספת מלח למרק לבין האפשרות להתקבל לעבודה אצל גאון?
התשובה פשוטה למדי (כשמכירים אותה): בעיני אדיסון, אדם שמוסיף מלח לפני שהוא טועם את המרק מוכיח בזאת שהוא מסתמך על מוסכמות מוקדמות ושהוא אינו מסוגל לבדוק מצב מסוים בכוחות עצמו… כן, זה קורה לכולנו – כמה פעמים יוצא לנו לדון אדם או מצב מסויים על פי מוסכמות שלא טרחנו לבדוק? אני לא אצליח כי אני לא מספיק חכם/ מבוגר/ צדיק וכו'. אני לא אזום פגישה עם אדם מסוים כי אמרו לי שאי אפשר להסתדר איתו. אני לא אוביל משימה כי אני לא מסוגל. אבל, בינינו – מי אמר? האם בדקתי את הנחות היסוד שלי לעומק? האם בדקתי בעצמי? אין ספק שהיכולת לגשת אל העניינים עם עין חדשה, מקורית וללא הנחות מוקדמות מאפשרת להיות יזם מקורי ואמיץ יותר.
